ברא"ז נ' גרינברג

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על סעיף 3 בהחלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט אחסאן כנעאן) מיום 7.5.13, לפיה מחק סעיפים בתצהירי עדים מטעם המבקשת בהיותם עדות שמיעה, וטיעון משפטי. המשיבה מתנגדת לבקשה.

בבקשה נטען שהערכאה הדיונית מחקה את הסעיפים בהיותם עדות שמיעה, אך בסעיף נמחק אחד מסעיפי התצהיר (סעיף 13) בהיותו טיעון משפטי. המבקשת העלתה רק טענות כנגד חוסר האפשרות שלה להביא עדויות שמיעה, ולא טענה שלפיה מן הראוי להביא בתצהיר, האמור להחליף את העדות הראשית בעל פה, טיעון משפטי. להסיר ספק אני קובע, כי אין לכלול בתצהיר עדות ראשית, כפי שאין לכלול בעדות ראשית, עדות לפיה "על פי יעוץ משפטי שקבלתי, מחמת שגגה, נרשם שטח המחלוקת בבעלותה של יחידה 5... חרף היותו חלק בלתי נפרד מן הדירה שלי". מלבד העובדה שהעדה אינה יכולה להעיד על מה מה שיעצו לה, היא גם לא יכולה להחקר על מה שיעצו לה. כפי שעולה מטענות המבקשת, כאשר אמרה שהסיבה לרישום היתה מחמת שגגה, היה זה משום שבנה, שהוא היועץ המשפטי שלה, שיער שכך הוא. זה לא יעוץ משפטי, שממילא אין לכלול אותו בתצהיר עדות ראשית, אלא עדות סברה מפי השמועה.

המבקשת טוענת שהסעיפים שנפסלו אינם עדות שמיעה, משום שהם מתייחסים לאירועים משפחתיים משנת ה- 40 ואילך שאותם קלטו העדים, ילידי 1949 ו- 1952, בחושיהם, בעת שביקרו בבנין בו התגוררו סבם וסבתם. אין ספק שהעדים לא קלטו בחושיהם אירועים שקרו לפני לידתם, כפי שהצהירו. ספק אם קלטו בחושיהם אירועים שקרו בהיותם ילדים קטנים, כגון השכרה בדיירות מוגנת. מדובר אכן בעדות שמיעה, ואין פלא שב"כ המבקשת לא טען בפני בית המשפט קמא, שאמו ודודו קלטו את הדברים בחושיהם, אלא שזו העדות הטובה ביותר שיכלו להמציא.

הנימוק המרכזי של הבקשה לרשות ערעור הוא שמגמת ההתפתחות של דיני הראיות היא מעבר מכללים פורמאליים של קבילות לכללים גמישים של משקל, ובענייננו, הפסקת מניעת עדויות שמיעה, והחלפתה בהערכה ממעטת של עדויות השמיעה במסגרת פסק הדין. זו גם היתה החלטתו של בית משפט זה מפי מותב אחר, השופט קיסרי, שאותה ציטט ב"כ המבקש, ועל פיה אין למחוק עדויות שמיעה מתצהירי עדות ראשית. אני דוחה את טענת המבקשת, כאילו הושלמה המגמה, באופן שהכלל הפוסל עדות שמיעה חלף ועבר מן העולם, ופינה מקומו להערכה זהירה של עדות השמיעה בעת מתן פסק הדין. כנגד פסקי הדין שציטט ב"כ המבקשת בדבר מגמת הפסיקה, יש פסקי דין אחרים, כגון האמירה "בדיני ראיות, כלל יסוד הוא שעדות מפי השמועה אינה קבילה" (ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום מפי השופט ניל הנדל, כנגד דעתם של השופט עמית, שקבע שיש לעבור לכללי משקל, והשופט ג'ובראן, שלא התייחס לכך). דעתי היא שהדין הוא שעדות מפי השמועה אינה קבילה, וככל שמבקשים לשנות כלל יסוד זה, שעדיין לא שונה, מן הראוי לשנותו על ידי חקיקה ולא באמצעות פסיקה. לשם כך, יהיה צורך לשנות את פקודת הראיות, המונה חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה (מבלי שתמנה את הכלל הפוסל). ביטול הכלל הפוסל עדות שמיעה בדרך של פסיקה, יהפוך את הסעיפים האלה בפקודת הראיות ל"אות מתה", בניגוד לשיטה המשפטית שבה על בית המשפט ליתן תוקף להוראות החוק. על כן, בדין פסל בית המשפט קמא עדויות שמיעה.

המבקשת טענה שעדות המתייחסת לנפטר היא חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. למעשה, טען ב"כ המבקשת, שמתקיים "בקירוב" אחד החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. העובדה שאדם נפטר אינה מכשירה כל עדות שתינתן לגבי מעשיו, כחריג לכל הפוסל עדות שמיעה. החריג הרלבנטי הוא אמרה של נפטר, אבל העדות שמבקשים להגיש אינה אימרה של נפטר, אלא אימרה של נכדה על סבה הנפטר. זה אינו החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 4,720 ₪. המזכירות תעביר למשיבה סכום זה מתוך העירבון שהופקד, ותחזיר את היתרה למבקשת.

ניתנה היום, א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בהעדר הצדדים.